פסק-דין בתיק ע"מ 41997-02-13

1.        כללי

           לפניי ערעור לפי סעיף 29(ד) לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961 (להלן: " החוק"), על החלטת ועדת ערר מס רכוש וקרן פיצויים אזור תל אביב (להלן: " ועדת הערר") מיום 20.1.13 (להלן: " ההחלטה"). בהתאם להחלטה, נדחה ערר המערערים על חיובם בתשלום מס רכוש בסך של כ- 400,000 ש"ח בגין זכויותיהם המהוות 5/6 מקרקע ששטחה הכולל הוא 35,052 מ"ר, המצויה בסמוך לנחל חדרה והידועה כגוש 10021 חלקה 24 (להלן: " הקרקע").

2.        עיקר הדברים

           הזכויות בקרקע נרכשו על ידי האחים רבינוביץ (להלן: " רבינוביץ") בשנות ה-30 של המאה הקודמת. המערערים הם היורשים של מי שירשו את הזכויות בקרקע מהאחים רבינוביץ. אין חולק, כי לא נעשה רישום בפנקס רישום המקרקעין, כמו גם אצל המשיב, על העברת הירושות מהאחים רבינוביץ ליורשיהם. הן הבעלים הרשומים, הן היורשים והן המערערים, מתגוררים מחוץ למדינת ישראל, וזהותם ומענם לא היו ידועים למשיב. לפיכך, כל השומות ודרישות התשלום שהוציא המשיב לקרקע במהלך השנים לא נמסרו לרבינוביץ, ליורשיהם או למערערים, והם נשלחו למשיב עצמו, משרדי מס רכוש נתניה.

           לפי נסח המקרקעין נרשמו הזכויות בקרקע על שם המערערים בפנקס רישום המקרקעין רק ביום 17.8.98. במהלך שנת 2011, עת ביקשו המערערים למכור את זכויותיהם בקרקע, נענו על ידי המשיב, כי על הקרקע רובץ חוב מס רכוש בסך של כ-400,000 ש"ח ביחס לשנים 1994-1984, מחמת שלא הוכח, כי הקרקע הייתה מעובדת בעת האמורה. משכך, סירב המשיב ליתן למערערים את האישור הדרוש לפי סעיף 54(א) לחוק מבלי שהחוב ישולם. על החלטת המשיב הגישו המערערים ערר לוועדת הערר שלפי החוק.

בערעורם העלו המערערים מספר טענות, ובין היתר:

החוב, ככל שקיים, התיישן; למצער, קיים שיהוי ניכר בהתנהלות המשיב; הקרקע הייתה מיועדת בשנים האמורות לייעוד חקלאי, והיא שימשה בפועל לחקלאות בתקופה הרלבנטית, ולכן היו המערערים זכאים לפטור ממס רכוש; קיימת הפלייה ביחס לחלקות הסמוכות לקרקע שמצבן התכנוני והפיזי דומה למצב הקרקע, ואשר בגינן לא שולם כל מס רכוש; המשיב לא רשם שעבוד על הקרקע בגין חוב מס רכוש, והמערערים לא ידעו, ולא יכלו לדעת, על קיומו של חוב; אם היה קיים חוב, היה מקום לאפשר למערערים לשלמו בשנת 1999 במסגרת  "מבצע" שיזם המשיב, תוך הפחתת סכומים ניכרים של קנסות, ריבית והפרשי הצמדה.

3.          החלטת ועדת הערר

ועדת הערר דחתה, כאמור, את הערר.

עיקר נימוקיה של ועדת הערר היו שהמערערים לא הוכיחו שהקרקע אכן שימשה לחקלאות, זאת על יסוד הראיות שהובאו לעיונה. בין היתר, התייחסה הוועדה לכך שהמערערים משכו את תצהירו של מר אהוד רוטמן (להלן: " רוטמן"), שלפיו הקרקע הייתה מעובדת במהלך השנים, כמו גם לא העידו את מר דן צימרמן, שגם הוא היה אמור לדעת על עיבוד הקרקע.

           הוועדה דחתה את טענת ההתיישנות, בין היתר מחמת שמדובר בחוב קנייני. עוד דחתה הוועדה את טענת השיהוי שהעלו המערערים, בקובעה שלפי סעיף 17 לחוק היה עליהם לדווח על כל שינוי בזכויות בקרקע ומשלא עשו כן, אין הם יכולים לטעון לשיהוי מצד המשיב.

4.        עיקר טענות המערערים

           המערערים טוענים, כי שגתה הוועדה עת פסקה שהם לא עמדו בנטל ההוכחה "מעבר לכל ספק סביר". המערערים טוענים, כי על הוועדה היה לאמץ את מבחן מאזן ההסתברויות המקובל בהליך האזרחי. לעמדת המערערים, אין לזקוף לחובתם את אי העדת מר רוטמן, שנבעה מקושי פיזי שלו להגיע למקום הימצאותה של ועדת הערר. נטען, כי הוועדה לא התייחסה נכונה לשלל הראיות שהיו לפניה, ואשר מהן עולה, כי הקרקע הייתה מעובדת, ובין אלה: עתירה לבג"צ ופסקי דין אשר מורים אחרת. בנוסף נטען, כי הועדה טעתה בכך שלא נתנה את המשקל הראייתי הראוי לתצלומי האוויר שהגישו המערערים, מהם עולה, כי הקרקע הייתה חרושה. באשר לדחיית טענת ההתיישנות, כמו גם באשר לדחיית טענת ההפליה, נטען, גם כן, כי שגתה הוועדה.

5.          עיקר עמדת המשיב

המשיב טוען, כי לא נפלה כל שגגה בקביעת הוועדה שלא הוכח, כי הקרקע עובדה בשנים הרלבנטיות, וכי הוועדה פירשה נכונה את פסקי הדין ויתר הראיות שהובאו לפניה. בהקשר זה טוען המשיב, כי צדקה הוועדה שעה שקבעה שהימנעותו של רוטמן מלהיחקר על תצהירו לפני הוועדה עומדת כרועץ למערערים, וכי היה על המערערים לדווח על זכויותיהם בקרקע מידי שנה כקרקע חקלאית.

נוסף לאמור, המשיב טוען, כי לפי סעיף 29(ד) לחוק, ניתן לערער על החלטת וועדה רק בשאלות משפטיות, בעוד שכל טענות המערערים הן עובדתיות, ומשכך גם מטעם זה אין מקום להתערב בהחלטת הוועדה.

לטענת המשיב, אין לקבל את טענת המערערים בעניין השיהוי, שכן המערערים הם אלה שלא דיווחו למשיב על שינוי בבעלות בקרקע, ועל כן לא נפל כל רבב בפעולות המשיב, עת הוא הטיל עליהם חיוב במס על הקרקע. גם בנוגע לטענת ההתיישנות והשיהוי טוען המשיב שאין מקום להתערב בקביעת הוועדה.

             בדיון חזרו המערערים על טענותיהם תוך שלא עמדו על טענות השיהוי וההתיישנות ומשכך, איני נדרש לאלה.

6.          דיון והכרעה